חן שובל – אמן וצלם פורטרטים מציג

"ובעצם החיפוש נמצאת האמונה, שיש סיבה לחפש"

חן שובל

חן שובל הוא איש חינוך, מרצה וצלם פורטרטים.

סיפור החיים של חן נבחר כאחד מ 222 סיפורי ההשראה הישראלים המופיעים בספר "222 סיפורי השראה"

לצד סיפוריהם של נשיא המדינה יצחק הרצוג, ג'וליה ארז – הבעלים של טחינה ארז,

בת גלים שער – אמו של גיל-עד שער הי"ד, יזהר שי – שר המדע לשעבר ועוד.

כיום מנהל את "בית להיות לטיפוח תודעת השואה ולקחיה"

לפני כן ניהל מרכזים קהילתיים ועסק בחינוך בלתי פורמאלי במרכזי נוער ועמותות חברתיות

היה פעיל מרכזי ב"וועד למלחמה באיידס" והכשיר מנחי סדנאות ונותני עדות בארגונים שונים

הציג ארבע תערוכות יחיד: דינוזאורים, A Man and his Dog, התערוכה המשולבת וחפצי מורשת.

 

ראיון על החיים | כאן 11

הרצאות

שעון חול

מה הייתם עושים אם היו אומרים שנשארו לכם עשר שנים לחיות?

סיפורו המטלטל של חן, המתחיל ביציאה קשה מהארון בפני משפחה שמרנית,

הינצלות מפיגוע והידבקות באיידס בתקופה שבה נחשבה כמחלה קטלנית מבחינה בריאותית וחברתית,

הציב אותו לא פעם בפני אותה השאלה.

במסע החיים רצוף האתגרים, פיתח תפיסת עולם ומיומנות שאפשרו לו לנצח את הפחד של עצמו ושל החברה,

להמיס את חומות הסטיגמה והאפליה ולסלול דרך של עשייה משמעותית ויצירה אומנותית.

הרצאתו המרגשת של חן מציבה מראה בפני החברה הישראלית ומעוררת מחשבות ושאלות

שנוגעות בכולנו על משמעות ועל בחירה, זיכרון ואמונה, על מוות וחמלה ויותר מכל – על החיים ועל תקווה.

בהרצאה משולבים צילומים מתוך עבודותיו המביאות לידי ביטוי את נקודת המבט הייחודית המשלבת אמירה חברתית ואהבת אדם. 

"אפילו את שעון החול הגדול ביותר אפשר להפוך ולהתחיל מחדש"

למי מתאימה ההרצאה?

ההרצאה מתאימה להורים, אנשי חינוך, מורים, מטפלים, סטודנטים, מרכזים קהילתיים, ארגונים חברתיים, עמותות ציבוריות,

וועדי עובדים, חוגי בית, מרכזי תרבות, אמנים וחובבי אומנות ולכל אדם באשר הוא.

אפשרות להתאמה של התוכן ואופן העברה בהתאם להרכב הקהל

בנייתו של פחד לא רציונאלי או איך נוצרת סטיגמה

המונח "סטיגמה" מקורו ביוונית והוא בא לתאר סימני היכר גופניים שנצרבו על גופם של אנשים במטרה

להשפיל ולהעיד על מעמדם הנחות בין אם הם עבדים, פושעים, בוגדים וכיוצ'. 

עם השנים הופסק השימוש בתיעוד הגופני, אולם ה"סטיגמה" נשארה כלי לתיוג קבוצות ואנשים השונים מהכלל

ואמצעי המאפשר תוקפנות, אפליה והרחקה של אלה החורגים מהנורמות המקובלות.

אבל איך היא נוצרת? מי מחליט ואיך הוא מקבל תמיכה סוחפת המקבעת את מעמדם של יוצאי הדופן כמסוכנים לחברה

גם כשאין לכך שום צידוק עובדתי ואיך קורה שדווקא אלה הזקוקים לחמלה ולאמפתיה יותר מכל

הופכים למטרה לביזוי, שנאה ופגיעה עד לחיי אדם?

זה לא קרה רק בעבר וזה לא סיפור היסטורי – זה קורה גם כיום.

בשנות ה 80 פרצה לעולם מגפת האיידס.

מכיוון שהמקרים הראשונים שדווחו היו של גברים הומוסקסואלים, שגם כך היו קבוצה מוחרמת שהוצאה מהחוק ו/או הוגדרה כמחלה נפשית

ברב מדינות העולם, חולי האיידס תויגו מיידית כחוטאים שדינם למות.

לא רק הציבור הפנה שנאה יוקדת וקרא להרחקה של אותם חולים ושל הקהילה ההומוסקסואלית כולה, הנושא כלל לא עלה לסדר היום הציבורי

של ממשלות העולם ותקציבים לא הופנו לפיתוח תרופות וחיסונים למיגור המגיפה ולהקלה על החולים.

כך יצא, שגם כאשר כבר היה ידוע בעולם המדע והרפואה מה הן דרכי ההדבקה וההעברה של נגיף ה HIV

ושאיידס אינה מחלה של קבוצת סיכון אלא תוצאה של התנהגות מסוכנת ללא קשר למין, דת, גזע ונטיות מיניות,

הסטיגמה התקבעה בתודעה הציבורית, האפליה נמשכה ולמעלה מ 30 מיליון אנשים ברחבי העולם איבדו את חייהם בסבל ובדידות.

כיום איידס אינה מחלה סופנית והיא מוגדרת ברפואה כנשאות כרונית שעם טיפול נכון אינה מתפתחת לחולי ואף אינה מדבקת ולמרות זאת,

מעמדה כמחלה חברתית נשאר ואתו הבושה, ההרחקה והדחייה.

ההרצאה "בנייתו של פחד לא רציונאלי או איך נוצרת סטיגמה" סוקרת את התופעה, התפתחותה, המחירים שהיא גובה

ואיך ניתן לעצור זאת דרך סיפור האיידס ובאמצעות תמונות יוצאות דופן שאינן משאירות את הצופה אדיש.

"אלה שאנחנו מרחיקים מאתנו הם אלה שזקוקים לנו יותר מכל"

למי מתאימה ההרצאה?

ההרצאה מתאימה לאנשי חינוך, מורים, מטפלים, סטודנטים, מרכזים קהילתיים, ארגונים חברתיים, עמותות ציבוריות,

וועדי עובדים, חוגי בית, מרכזי תרבות ולכל אדם באשר הוא.

אפשרות להתאמה של התוכן ואופן העברה בהתאם להרכב הקהל.

תמונות ששינו את העולם

צילום יכול לפתוח בפנינו דלתות לעולמות שלא הכרנו, לקרב אותנו למקומות,

אנשים ורגעים שלא ידענו שהם קיימים או רק שמענו עליהם מאחרים.

יש תמונות שנעים לנו להסתכל עליהן ויש כאלה שמשעממות אותנו ולא משאירות בנו שום רושם.

יש תמונות שמעוררות בנו רגשות ומחשבות ויש כאלה שגורמות לנו לתגובות – ותגובות מביאות לשינויים.

מה הופך תמונה מצילום מעניין או יפה לדימוי שנצרב בתודעה של מיליוני אנשים ברחבי העולם ולסמל מייצג של תקופה או אירוע היסטורי?

מה בתמונה גורם לנו לעצור ומניע אותנו לפעול?

והאם תמונה יוצרת מציאות או רק מתעדת אותה?

בסדרת ההרצאות "תמונות ששינו את העולם" נסקור תמונות אייקוניות שהשפיעו על העולם באופן כזה שהן מהוות רגע מכונן

בעיצוב המציאות של אחרי וננסה לענות על השאלה – האם תמונה אחת יכולה לשנות את העולם כולו?

"תמונה מעוררת רגש שמביא לתגובה שמניעה לפעולה שיוצרת שינוי"

למי מתאימה ההרצאה?

ההרצאה מתאימה לגמלאים, וועדי עובדים, מורים, אנשי חינוך, מרכזים קהילתיים, מרכזי תרבות, ארגונים חברתיים,

עמותות ציבוריות, חוגי בית, סטודנטים ולכל אדם באשר הוא.

אפשרות להתאמה של התוכן ומספר המפגשים בהתאם להרכב

פורטרטים

אני מאמין שכל מסלול החיים שעברתי הכין אותי לרגע הזה, שבו אני מכניס אותך לסטודיו, מחשיך את החדר ומדליק את הפלאש.

רואה אותך, מרגיש אותך, מבין אותך. לוחץ על הכפתור ומצלם – אותך.

ואחר כך הולך הביתה, מעלה את התמונה על המחשב, עובר על כל פרט מתווי פניך, כל שערה מראשך, מהריסים, מהגבות.

כל קמט בפנים ובבגד, כל וריד ועורק, כל דמעה וברק, כל רגש ומבט. כל סיפור חייך פרוש על המסך ואני איתך. 

אבל אחרי שעות של עבודה, כשהיצירה הושלמה, אני מסתכל עליכם ורואה את כל התמונה

ורואה איך גם אתם, דרך התמונה, מספרים את הסיפור שלי. 

ועל זה אני אומר לכם – תודה. 

תערוכות

הדינוזאורים

ב 24 לנובמבר 1998 אושפזתי בביה"ח איכילוב עם תופעות רפואיות שונות וקיצוניות אך ללא קשר ישיר ביניהן ואובחנתי

כחולה איידס ששנותיו קצובות.

באותן שנים של סוף המאה הקודמת, איידס היה מחלה חשוכת מרפא ואימת העולם.

כחצי שנה לאחר מכן הצטרפתי לצוות הוועד למלחמה באיידס וחברתי לקבוצה של נשאים וחולים שבחרו להקדיש את שנותיהם האחרונות

במאבק למען זכויות לקהילת האיידס בפרט והחברה הישראלית בכלל.

ביחד נאבקנו על זכויות רפואיות, ומשפטיות ושבתנו רעב מול בית ראש הממשלה להכנסת התרופות לסל הבריאות.

ביחד הלכנו לבתי ספר בכל רחבי הארץ לשוחח עם תלמידים ועם צוותי חינוך.

ביחד הסברנו לצוותים רפואיים ולרוקחים שהטיפול בנו צריך להיות זהה לטיפול בכל חולה אחר.

ביחד התמודדנו מול הדחייה האגרסיבית שהופנתה כלפינו מהחברה כולה

וביחד עמדנו מסביב לקברי חברינו, מהמרים מי מביננו הוא הבא בתור.

ביחד עשינו היסטוריה, שאף אחד לא רצה לשמוע ממנה אז ואף אחד לא מדבר עליה גם היום, למרות שהשפיעה על החיים של כולם.

בשנים האחרונות ראינו ברכה לעמלנו. העולם התקדם והאיידס הוריד ראשו והרי זה מה שרצינו,

אך ככל שהתקדמנו והאיידס הפך לנשאות כרונית שבטיפול נכון אף אינה מדבקת, כך נשכחנו אנחנו, המעטים שנותרנו מהתקופה ההיא,

על שלל הצלקות הפיזיות והנפשיות.

האיידס החדש, זה שפיללנו לו, הוא גם זה שהפך אותנו להיסטוריה, לדינוזאורים.

ב 1 לדצמבר 2018 – יום האיידס הבינלאומי, בדיוק עשרים שנים ושבוע אחד אחרי היום בו אושפזתי בביה"ח, נפתחה תערוכת הדינוזאורים.

תערוכת הדינוזאורים מציגה את המסע האישי הכאוב של ההתמודדות עם מחלת האיידס בתקופתה הראשונה

בסדרה של דיוקנאות של שורדים ושורדות, שעברו תקופה ארוכה של פחדים, שנאת חינם והדחה חברתית קשה.

התערוכה היא תזכורת שהשנאה כלפי השונה, האחר, דעות קדומות וגזענות הן עדיין בבחינת מחלה חברתית הזקוקה לטיפול

אך גם, ואולי בעיקר, הפגנת כוח של השורדים והשורדות שהצליחו לבנות את חייהם מחדש

ולעמוד ביחד זקופים אל מול כולם ולהגיד – אנחנו כאן. עדיין. דינוזאורים.

 

דינוזאורים היא התערוכה הראשונה שלי והיא גם הפעם הראשונה שנשאי hiv/איידס נחשפו ביחד כקבוצה, בשמותיהם ובפנים גלויות.

התערוכה הוצגה בגלריית " בית הבאר" ביפו ובגלריית "כפר האמנים עין הוד" וזכתה לחשיפה תקשורתית רחבה בארץ ובעולם.

A Man and his Dog

בשנת 2012 קניתי לראשונה סמארטפון והוא היה גם המצלמה הראשונה שלי.

הדבר הראשון שצילמתי היה אותי עם הכלבה שלי – צ'יקה, אותה אימצתי שבע שנים קודם לכן מצער בעלי חיים (או שאולי בעצם היא אימצה אותי).

היא היתה בת שנה וחצי בערך, ביישנית עם אוזן אחת חצי שמוטה ועיניים סקרניות. התאהבתי בה ממבט ראשון. 

בהתחלה היא היתה קצת חשדנית ולא נתנה לי לגעת לה בראש ולקח לנו עוד כמה שנים

עד שהיא היתה מוכנה להסתכל לי בעיניים מבלי להסיט את הראש.

בגלל זה תמיד הייתי כל כך מרוגש כשהסתכלנו אחד לשנייה בעיניים והרגשתי שאני מוכרח להנציח את הרגעים האלה.

באותה התקופה עבדתי כרכז נוער במתנ"ס בחולון וצ'יקה היתה באה איתי לעבודה ובעצם לכל מקום.

היינו צמודים זה לזו 24/7 והקשר ביננו הפך להרמוני בצורה המקסימאלית. צ'יקה היתה איבר מגופי, חדר מליבי. 

אז התחלתי לצלם אותנו והעלתי את התמונות לפייסבוק ואחכ גם לאינסטגרם.

מיד התחלתי לקבל עשרות ומאות תגובות והופתעתי מעוצמת הרגשות שהתמונות שלנו ביחד עוררו אצל אנשים.

המשכתי לצלם, כשזמן הצילום הפך להיות זמן האיכות הפרטי שלנו.

התמונות זכו להצלחה גדולה באינסטגרם ונבחרו מאות פעמים כתמונת היום והשנה

ועשו עלינו כתבות באתרים אינטרנטיים ובעיתונים מודפסים בארץ וברחבי העולם. 

התערוכה A Man and his Dog היא סדרה של תמונות הסלפי המשותפות שלנו שצולמו במשך 6 שנים ברגעים הכי אינטימיים שלנו בבית,

עם תאורה טבעית מחלון בודד כשביד האחת אני מחזיק את הסלולארי ומצלם וביד השנייה מחבק אותה. כל הזמן מחבק אותה.

התערוכה הוצגה בשנת 2019 ב"גלריית בן עמי" בת"א ובגלריית "כפר האמנים עין הוד".

שנה אח"כ צ'יקה הלכה לעולמה. היא היתה בת 16.

אני מתגעגע אליה בכל יום.

חפצי מורשת

כשהגעתי לנהל את "בית להיות" לטיפוח תודעת השואה ולקחיה פגשתי שורדי ושורדות שואה

הרחוקים מהדימוי הסטריאוטיפי עליו אנחנו שומעים בתקשורת.

יותר מכך, האנשים שפגשתי, שגדלו כילדים במציאות מזוויעה ואכזרית, בגרו כאנשים מרשימים וחזקים

שבנו לעצמם חיים יצרניים ומוצלחים כנגד כל הסיכויים, עם משפחות לתפארת, קריירות מרשימות ועשייה חברתית.

כשפגשתי אותם, והם כבר בעשור התשיעי לחייהם, הבנתי שאותם אנשים, שנתנו עדויות וסיפורים אישיים לתלמידים, שרדו לא רק את השואה,

אלה גם שמונים שנים נוספות שהפכו אותם לקשישים מרשימים ומעוררי הערצה.

וככאלה בחרתי לצלם אותם, ביחד עם חפץ שמספר את סיפורם.

כשיצאתי לדרך עם פרויקט "חפצי מורשת" חשבתי שהקושי העיקרי יהיה הלוגיסטי – איך להביא אותם להצטלם בסטודיו בדרום ת"א,

איך נתמודד עם מגבלות הקורונה ושמירה על הבריאות, איך להושיב אותם במשך כשעה מול פלאשים וכיוצ' – עניינים טכניים. 

הייתי בטוח שיש להם חפץ מן המוכן בו השתמשו כבר בעבר בפרויקט כזה או אחר.

לא תיארתי לעצמי שהקושי העיקרי שבו ניתקל – הם ואני – יהיה טמון בשבירת התבנית לפיה: "לא נשאר לי שום דבר משם".

ביום שישי אחד, בשעת לילה מאוחרת, יעקב הולצמן ז"ל התקשר אלי ואמר: "נראה לי שסוף סוף מצאתי חפץ שיכול להתאים"

זה היה כמה שבועות אחרי שדיברנו על הפרויקט בפעם הראשונה ויעקב התעקש שאין לו חפץ להביא.

ואז הוא מתחיל לספר לי על צנצנות עפר שאסף בעקבות מסלול שנות המלחמה שלו ושל משפחתו.

"וואו יעקב, זה מדהים – איפה זה היה כל הזמן"? שאלתי מרוגש, "אצלי בבית" הוא ענה – "על המדף שבסלון".

וככה כל הזמן. הם אמרו לי שאין ואני התעקשתי שבטוח יש.

ביקשתי שיחפשו חפץ שיש לו משמעות עבורם, גם אם הוא לא מ"שם" ועברו עוד כמה שבועות עד שבסופו של דבר כולם מצאו,

התלבשו בבגדיהם החגיגיים והגיעו לסטודיו שבתל אביב, התיישבו על כסא והצטלמו.

כי מי ששם לו למטרה למצוא משמעות, קרוב לוודאי שהוא יודע שהיא שם. שהייתה שם קודם ורק נעלמה כי משהו השתנה או התרוקן פתאום.

אבל היא שם. ובעצם החיפוש, נוסף על האובדן נמצאת האמונה שיש סיבה לחפש. ומה היא משמעות אם לא סיבה לחפש.

תערוכת "חפצי מורשת" מתעדת את סיפורם של שורדי השואה חברי "בית להיות" דרך חפצים המייצגים עבורם זיכרון אישי.

התערוכה הוצגה בשנת 2021 במדיטק חולון כפרוייקט משותף של "בית להיות" עם מוזיאון העיצוב חולון ותיכון ״עתידים״. 

מן התקשורת

חן שובל | צלם

הרצאות

פורטרטים

תערוכות

052-377-5400

נבנה באמונה ואהבה על ידי טלאור כהני | סטודיו גורג'ס יוניקורן