חן שובל
אמן וצלם פורטרטים
"ובעצם החיפוש נמצאת האמונה, שיש סיבה לחפש"
חן שובל
נעים מאד, אני חן. אם אני צריך להגדיר את עצמי, אז אני מרגיש מאד בנוח לומר שאני איש חינוך, מרצה וצלם פורטרטים.
היו תקופות בחיים שלי שחשבתי שאני לא מעניין אף אחד. בטח לא מהווה השראה. כנראה שהחיים פשוט חלפו ואני בתוכם לא מבין באמת שהסיפור שלי ייחודי. לכן הופתעתי מאד כשבשנת 2021 סיפור החיים שלי נכנס לספר ״222 סיפורי השראה ישראלים״. כך מצאתי את עצמי באותו ספר עם יצחק הרצוג נשיא המדינה, ג׳וליה ארז (טחינה ארז) בת גלים שער, יזהר שי ועוד רבים וטובים.
את הסיפור האישי שלי אני חושף בהרצאות לקהל הרחב ובכל פעם מחדש מתרגש לגלות יחד עם הקהל עוד תובנה מאירועי חיי. והתובנות האלה ממלאות מחדדות את ההרצאות יותר ויותר.
סיפור חיי הביא אותי למקומות מופלאים ולמפגשים עם אנשים מרתקים. את כל אלה אספתי (ועדיין אוסף) ומביא לידי ביטוי באמצעות ההרצאות ועבודות הצילום שלי שהוצגו עד כה בארבע תערוכות יחיד.
כיום אני מנהל את ״בית להיות״ לטיפוח תודעת השואה ולקחיה ומלווה שורדי שואה, גיבורות וגיבורים, מעוררי השראה.
ראיון על החיים | כאן 11
הרצאות
שעון חול
אם הייתם קוראים על אדם כלשהו שגדל במשפחה שמרנית, גילה שהוא הומו, יצא מהארון, נפרד מהמשפחה בעל כורחו, ניצל מפיגוע, נדבק באיידס והרופאים אמרו לו שנותרו לו 10 שנים לחיות – מה הייתם חושבים שיהיה הסוף?
אז אני כאן כדי לספר!
זה סיפור החיים שלי בקצרה ממש, שהביא אותי לרכוש מיומנויות ותפיסות חיים שעזרו לי לנצח כל פחד מעצמי ומהחברה, לשבור סטיגמות, להתמודד עם האפליה ולסלול לעצמי דרך של עשייה משמעותית ויצירה.
בהרצאה אני מציב מראה בפני הקהל על החברה הישראלית ומזמין לדיון שבכל פעם הוא שונה ומרתק אותי מחדש, במחשבות ושאלות הנוגעות בכולנו על בחירה, זיכרון ואמונה, על מוות וחמלה ובעיקר על חיים ותקווה.
ההרצאה מלווה בצילומים מהעבודות שלי.
למי מתאימה ההרצאה?
ההרצאה מתאימה להורים, אנשי חינוך, מורים, מטפלים, סטודנטים, מרכזים קהילתיים, ארגונים חברתיים, עמותות ציבוריות,
וועדי עובדים, חוגי בית, מרכזי תרבות, אמנים וחובבי אומנות ולכל אדם באשר הוא.
אפשרות להתאמה של התוכן ואופן העברה בהתאם להרכב הקהל
בנייתו של פחד לא רציונאלי (או איך נוצרת סטיגמה)
סטיגמה – סימן היכר גופני שצרבו על גופם של אנשים במטרה להשפיל אותם ולהעיד על מעמדם הנחות בחברה. למרות שהיא חלפה מן העולם במובן הפיזי שלה, עדיין אנחנו משתמשים בה לתייג קבוצות ואנשים ובכך יוצרים תוקפנות, אפליה והרחקה.
מי יוצרים את הסטיגמה ואיך היא מקבלת תמיכה סוחפת כל כך המקבעת את מעמדם של יוצאי הדופן בחברה, אפילו שאין כל צידוק עובדתי לכך.
בתחילת שנות השמונים פרצה לחיינו מגפת האיידס בעולם. המקרים הראשונים שדווחו היו של גברים הומוסקסואלים וכך נולדה הסטיגמה שאיידס היא מחלה של הומואים. זה לא שעד אז הומואים היו קבוצה מקובלת בעולם. בהרבה מאד מקומות הם היו מוחרמים. ובחלק מהמדינות הומוסקסואליות הייתה מחוץ לחוק והוגדרה כמחלה נפשית. מחלת האיידס רק החמירה את המצב.
הסטיגמה הובילה לכך שמחלת האיידס עוררה פחד ולא עניינה את המוסדות ולכן לא הושקעו תקציבים על מנת לחקור ולפתח תרופות וחיסונים למיגור המגיפה ולהקלה על החולים.
התוצאה – 30 מיליון בני אדם נפטרו מאיידס בכל העולם בסבל ובבדידות.
גם היום כשידוע שמחלת האיידס אינה סופנית והיא מוגדרת ברפואה כנשאות כרונית הניתנת לטיפול, והיום, עם טיפול נכון היא גם אינה מדבקת, מעמדה כמחלה חברתית נשאר. גם הבושה, ההרחקה והדחייה.
בהרצאה זו אני סוקר את תופעת הסטיגמה, את ההתפתחות שלה ואת המחירים שהיא גובה. דרך סיפור האיידס גם החברתי וגם האישי שלי ובאמצעות תמונות יוצאות דופן מהעולם ומהתערוכה "דינוזאורים" ואף אחד בקהל לא יישאר אדיש.
למי מתאימה ההרצאה?
ההרצאה מתאימה לאנשי חינוך, מורים, מטפלים, סטודנטים, מרכזים קהילתיים, ארגונים חברתיים, עמותות ציבוריות,
וועדי עובדים, חוגי בית, מרכזי תרבות ולכל אדם באשר הוא.
אפשרות להתאמה של התוכן ואופן העברה בהתאם להרכב הקהל.
תמונות ששינו את העולם
צילום עבורי פותח דלתות לעולמות שלא הכרתי, מקרב אותי למקומות, לאנשים ורגעים שלא ידעתי על קיומם ואולי רק שמעתי עליהם מאחרים.
עולם הצילום הוא מאד סובייקטיבי. הן מצד הצלמים והן מצד מי שצופים בתמונות. יש תמונות שנרצה להסתכל בהן שעות, תמונות שמעוררות בנו רגשות, מחשבות ותגובות, תמונות שגורמות לנו לזוז ולחולל שינוי.
ויש תמונות שלא מותירות עלינו שום רושם.
בהרצאה אני מוביל את הקהל להבין את ההבדל בין שני סוגי התמונות – מה נצרב בתודעה שלנו מתמונה שראינו. איזה תמונות נצרבו בתודעה של מיליוני אנשים ברחבי העולם ומייצגים עבורנו תקופה או אירוע היסטורי.
מה מייחד את התמונות האלו? מה גורם לנו בתמונה לפעול? והאם תמונות מתעדות מציאות, או יוצרות מציאות?
בהרצאה נדון בשאלה – האם תמונה אחת יכולה לשנות את העולם כולו?
"תמונה מעוררת רגש שמביא לתגובה שמניעה לפעולה שיוצרת שינוי"
למי מתאימה ההרצאה?
ההרצאה מתאימה לגמלאים, וועדי עובדים, מורים, אנשי חינוך, מרכזים קהילתיים, מרכזי תרבות, ארגונים חברתיים,
עמותות ציבוריות, חוגי בית, סטודנטים ולכל אדם באשר הוא.
אפשרות להתאמה של התוכן ומספר המפגשים בהתאם להרכב
פורטרטים
אני מאמין שמסלול החיים שעברתי הכין אותי לרגע הזה בו אני מכניס אותך לסטודיו, מחשיך את החדר ומדליק את הפלאש.
רואה אותך, מרגיש אותך, מבין אותך. לוחץ על הכפתור ומצלם – אותך.
אחר כך הולך הביתה, מעלה את התמונה על המחשב, עובר על כל פרט מתווי פניך, כל שערה מראשך, מהריסים, מהגבות. כל קמט בפנים ובבגד, כל וריד ועורק, כל דמעה וברק, כל רגש ומבט. כל סיפור חייך פרוש על המסך ואני איתך.
אחרי שעות של עבודה, כשהיצירה הושלמה, אני מסתכל עליכם ורואה את כל התמונה ורואה איך גם אתם, דרך התמונה, מספרים את הסיפור שלי.
ועל זה אני אומר לכם – תודה.
תערוכות
הדינוזאורים
ב 24 לנובמבר 1998 אושפזתי בביה"ח איכילוב עם תופעות רפואיות שונות וקיצוניות אך ללא קשר ישיר ביניהן ואובחנתי
כחולה איידס ששנותיו קצובות.
באותן שנים של סוף המאה הקודמת, איידס היה מחלה חשוכת מרפא ואימת העולם.
כחצי שנה לאחר מכן הצטרפתי לצוות הוועד למלחמה באיידס וחברתי לקבוצה של נשאים וחולים שבחרו להקדיש את שנותיהם האחרונות
במאבק למען זכויות לקהילת האיידס בפרט והחברה הישראלית בכלל.
ביחד נאבקנו על זכויות רפואיות, ומשפטיות ושבתנו רעב מול בית ראש הממשלה להכנסת התרופות לסל הבריאות, הלכנו לבתי ספר בכל רחבי הארץ, הסברנו לצוותים רפואיים ולרוקחים שהטיפול בנו צריך להיות זהה לטיפול בכל חולה אחר, התמודדנו מול הדחייה האגרסיבית שהופנתה כלפינו מהחברה כולה ועמדנו מסביב לקברי חברינו, מהמרים מי מביננו הוא הבא בתור.
ביחד, עשינו היסטוריה שאף אחד לא רצה לשמוע ממנה אז ואף אחד לא מדבר עליה גם היום, למרות שהשפיעה על החיים של כולם.
בשנים האחרונות ראינו ברכה לעמלנו. העולם התקדם והאיידס הוריד ראשו והרי זה מה שרצינו,
אך ככל שהתקדמנו והאיידס הפך לנשאות כרונית שבטיפול נכון אף אינה מדבקת, כך נשכחנו אנחנו, המעטים שנותרנו מהתקופה ההיא,
על שלל הצלקות הפיזיות והנפשיות.
האיידס החדש, זה שפיללנו לו, הוא גם זה שהפך אותנו להיסטוריה, לדינוזאורים.
ב 1 לדצמבר 2018 – יום האיידס הבינלאומי, בדיוק עשרים שנים ושבוע אחד אחרי היום בו אושפזתי בביה"ח, נפתחה תערוכת הדינוזאורים.
תערוכת הדינוזאורים מציגה את המסע האישי הכאוב של ההתמודדות עם מחלת האיידס בתקופתה הראשונה
בסדרה של דיוקנאות של שורדים ושורדות, שעברו תקופה ארוכה של פחדים, שנאת חינם והדחה חברתית קשה.
התערוכה היא תזכורת שהשנאה כלפי השונה, האחר, דעות קדומות וגזענות הן עדיין בבחינת מחלה חברתית הזקוקה לטיפול
אך גם, ואולי בעיקר, הפגנת כוח של השורדים והשורדות שהצליחו לבנות את חייהם מחדש
ולעמוד ביחד זקופים אל מול כולם ולהגיד – אנחנו כאן. עדיין. דינוזאורים.
דינוזאורים היא התערוכה הראשונה שלי והיא גם הפעם הראשונה שנשאי hiv/איידס נחשפו ביחד כקבוצה, בשמותיהם ובפנים גלויות.
התערוכה הוצגה בגלריית " בית הבאר" ביפו ובגלריית "כפר האמנים עין הוד" וזכתה לחשיפה תקשורתית רחבה בארץ ובעולם.'
A Man and his Dog
בשנת 2012 קניתי לראשונה סמארטפון והוא היה גם המצלמה הראשונה שלי.
הדבר הראשון שצילמתי היה אותי עם הכלבה שלי – צ'יקה, אותה אימצתי שבע שנים קודם לכן מצער בעלי חיים (או שאולי בעצם היא אימצה אותי).
היא היתה בת שנה וחצי בערך, ביישנית עם אוזן אחת חצי שמוטה ועיניים סקרניות. התאהבתי בה ממבט ראשון.
בהתחלה היא היתה קצת חשדנית ולא נתנה לי לגעת לה בראש ולקח לנו עוד כמה שנים
עד שהיא היתה מוכנה להסתכל לי בעיניים מבלי להסיט את הראש.
בגלל זה תמיד הייתי כל כך מרוגש כשהסתכלנו אחד לשנייה בעיניים והרגשתי שאני מוכרח להנציח את הרגעים האלה.
באותה התקופה עבדתי כרכז נוער במתנ"ס בחולון וצ'יקה היתה באה איתי לעבודה ובעצם לכל מקום.
היינו צמודים זה לזו 24/7 והקשר ביננו הפך להרמוני בצורה המקסימאלית. צ'יקה היתה איבר מגופי, חדר מליבי.
אז התחלתי לצלם אותנו והעלתי את התמונות לפייסבוק ואחכ גם לאינסטגרם.
מיד התחלתי לקבל עשרות ומאות תגובות והופתעתי מעוצמת הרגשות שהתמונות שלנו ביחד עוררו אצל אנשים.
התמונות זכו להצלחה גדולה באינסטגרם ונבחרו מאות פעמים כתמונת היום והשנה
ועשו עלינו כתבות באתרים אינטרנטיים ובעיתונים מודפסים בארץ וברחבי העולם.
התערוכה A Man and his Dog היא סדרה של תמונות הסלפי המשותפות שלנו שצולמו במשך 6 שנים ברגעים הכי אינטימיים שלנו בבית,
עם תאורה טבעית מחלון בודד כשביד האחת אני מחזיק את הסלולארי ומצלם וביד השנייה מחבק אותה. כל הזמן מחבק אותה.
התערוכה הוצגה בשנת 2019 ב"גלריית בן עמי" בת"א ובגלריית "כפר האמנים עין הוד".
שנה אח"כ צ'יקה הלכה לעולמה. היא היתה בת 16.
אני מתגעגע אליה בכל יום.
חפצי מורשת
כשהגעתי לנהל את "בית להיות" לטיפוח תודעת השואה ולקחיה פגשתי שורדי ושורדות שואה
שגדלו כילדים במציאות מזוויעה ואכזרית, בגרו כאנשים מרשימים וחזקים
ובנו לעצמם חיים יצרניים ומוצלחים כנגד כל הסיכויים, עם משפחות לתפארת, קריירות מרשימות ועשייה חברתית.
כשפגשתי אותם, והם כבר בעשור התשיעי לחייהם, הבנתי שאותם אנשים, שנתנו עדויות וסיפורים אישיים לתלמידים, שרדו לא רק את השואה,
אלא גם שמונים שנים נוספות שהפכו אותם לאנשים מרשימים ומעוררי הערצה.
וככאלה בחרתי לצלם אותם, ביחד עם חפץ שמספר את סיפורם.
ביקשתי שיחפשו חפץ שיש לו משמעות עבורם, גם אם הוא לא מ"שם" ועברו מספר שבועות עד שבסופו של דבר כולם מצאו,
התלבשו בבגדיהם החגיגיים והגיעו לסטודיו שבתל אביב, התיישבו על כסא והצטלמו.
מי ששם לו למטרה למצוא משמעות, קרוב לוודאי שהוא יודע שהיא שם. שהייתה שם קודם ורק נעלמה כי משהו השתנה או התרוקן פתאום.
אבל היא שם. ובעצם החיפוש, נוסף על האובדן נמצאת האמונה שיש סיבה לחפש. ומה היא משמעות אם לא סיבה לחפש.
תערוכת "חפצי מורשת" מתעדת את סיפורם של שורדי השואה חברי "בית להיות" דרך חפצים המייצגים עבורם זיכרון אישי.
התערוכה הוצגה בשנת 2021 במדיטק חולון כפרוייקט משותף של "בית להיות" עם מוזיאון העיצוב חולון ותיכון ״עתידים״.
מן התקשורת
